“The Fall” and the Pulse of Concept
Whenever I sit down to build a composite, I start by asking myself a single question: why must this picture exist? The answer, spoken in one clear line, is what I call the concept. Perspective and lighting can make an image believable, but concept makes it necessary. It is the heartbeat that keeps every later choice—from camera angle to color grade—alive and coherent.
Over the last five years that heartbeat has been racing. A global pandemic emptied the streets and herded us into Zoom boxes. A war that erupted on 7 October 2023 still punctures ordinary afternoons with air-raid sirens. Artificial-intelligence tools now upend the very craft of image-making. And on 3 October 2023—three days before the rockets began falling—I turned seventy-five, a milestone that makes every ticking second sound louder. Out of that tangle of public chaos and private reflection came “The Fall,” a self-portrait of an aging man tumbling through a crumbling city, fingers just missing a dangling metal chain. The image grew through seven fluid stages, each anchored to the concept that the world, and my time within it, is sliding toward an abyss.
Stage One begins with the north-star sentence. I wrote: “Time and certainty crumble as an aging man hurtles toward chaos.” That line struck while a shelter-in-place alert blared, yet the deeper panic was not the external threat of ballistic missiles but the sight of my own country’s democratic pillars splintering under home-grown authoritarian pressure. Institutions I once trusted—courts, public broadcasters, civic checks and balances—seemed to buckle in real time. Knowing that internal fracture, more than any rocket, could drop us all into the void gave the sentence its urgency, and I taped it above my monitor to govern every decision that followed.
Stage Two fleshes out the narrative spine. Who is falling? A seventy-five-year-old version of me, still cheeky enough to pump a fist at fate. What is happening? He plummets through architecture that folds inward on itself, the way institutions and routines have buckled under plague, political backlash and technological shock. Why should anyone care? Because in this era of viruses, creeping authoritarianism and machine learning, stability feels as fragile as corrugated cardboard.
Stage Three gathers symbols. Broken gears and warped clock faces echo plans frozen by lockdowns. Shattered façades stand for governments, friendships and certainties cracked by conflict. A wind-whipped scarf becomes the slender strand of hope that keeps flapping even in free-fall. The metal chain, forever just beyond reach, embodies the last lifeline citizens clutch when the social contract gives way.
Stage Four sets the visual mood. Instead of rummaging through reference photos, I wrote a MidJourney prompt that asked for a collapsing, vertiginous city sinking into an endless abyss. I insisted on a palette drenched in burnished reds and oxidised oranges so the very air would suggest rust, decay and institutional corrosion. Each AI iteration sharpened the sense that the skyline itself was rotting, its bricks flaking away like ideals left too long in the rain. When a version emerged that felt equal parts apocalypse and antique ruin, I locked it in as the definitive backdrop.
Stage Five becomes my digital sketchbook. With the north-star sentence and rust-red city locked, I continued iterating in MidJourney to perfect vanishing-point angles and decide where the chain should hover—always close enough to claw at, never close enough to grasp. When the AI render finally felt right, I knew it was time to face the camera.
Stage Six plans the natural-light capture. I photograph myself indoors, choosing whichever space offers the window light and floor depth that match the distance and vantage I envision. Sometimes it is my study, sometimes a bedroom or the living room; on rare occasions the parking basement provides the moodier ambience I need. When a steeper perspective calls for it, I set the camera on the staircase landing and lean over the banister to achieve the fall-away angle. Natural daylight is my main paint: I let its subtle shifts model the figure, rarely supplementing it so the gradients remain organic and true to the imagined scene.
Stage Seven is assembly and refinement. In Photoshop I married flesh and fiction, matched the daylight to the AI dusk and painted a whisper of motion blur on the unreachable chain. The final grade settled into warm ambers and cool teals—half sunset, half warning beacon—capturing both the nostalgia of pre-crisis life and the adrenaline of the present.
Perspective, masking and color harmony are muscles; concept is the pulse that drives them. When viruses, political earthquakes, algorithms and birthdays conspire to loosen every bolt, anchoring an image to one crystalline line is an act of creative survival. If your own world feels tilted, start with that sentence. Pour into it your dread, fatigue and stubborn shard of hope, then build the picture around that heartbeat. When everything else threatens to collapse, the concept will still whisper: this is why the story matters.
ה"הנפילה” ופעימת הקונספט
בכל פעם שאני מתיישב לבנות קומפוזיציה, אני מתחיל בשאלה אחת: מדוע התמונה הזו מוכרחה להתקיים? התשובה, המנוסחת בשורה צלולה אחת, היא מה שאני מכנה הקונספט. פרספקטיבה ותאורה יכולות להפוך דימוי לאמין, אך הקונספט הוא שהופך אותו להכרחי. הוא פעימת הלב שמחזיקה בחיים ובהגיון כל החלטה מאוחרת יותר—מזווית המצלמה ועד גוון הצבע.
בחמש השנים האחרונות פעימה זו הלמה בקצב מואץ. מגפה עולמית רוקנה את הרחובות ודחסה אותנו לקופסאות-זום. מלחמה שהתפרצה ב-7 באוקטובר 2023 עדיין קוטעת את השגרה באזעקות צבע אדום. וכלי הבינה המלאכותית מערערים את מלאכת יצירת הדימוי עצמה. וב־3 באוקטובר 2023—ארבעה ימים לפני שנפלו הרקטות של חמאס - חגגתי שבעים וחמש, ציון דרך שהופך כל תקתוק לשעון רם יותר. מתוך הסבך הזה של טלטלה ציבורית ו- "ההפיכה המשטרית "והרהור פרטי נולדה התמונה "הנפילה”: דיוקן-עצמי של איש מזדקן הנופל אל התהום הפעורה בעיר מתפוררת, אצבעותיו מחטיאות שרשרת מתנדנדת. התמונה צמחה בשבעה שלבים גמישים, שכל אחד מהם מעוגן בקונספט שלפיו העולם, וזמני בתוכו, מחליקים אל התהום.
שלב ראשון- משפט כוכב-הצפון:
הזמן והוודאות מתפוררים כשאיש מזדקן דוהר אל תוך כאוס
המחשבה הזאת צצה במוחי בזמן אחת האזעקות ששלחה אותי אל הממ"ד. אך הפחד העמוק יותר לא נבע מהטילים, אלא ממראה עמודי-היסוד הדמוקרטיים המתבקעים תחת לחץ סמכותני מבית. מוסדות שסמכתי עליהם—בתי-משפט, שידור ציבורי, איזונים ובלמים החלו לקרוס בזמן אמת. ההבנה שהשבר הפנימי הזה, יותר מכל רקטה, עלול להשליך אותנו אל החלל, הקנתה לשורה דחיפות.
שלב שני - מלבישים בשר על עמוד-השדרה הנרטיבי
מי נופל? גרסה בת שבעים וחמש שלי, שעדיין מרימה אגרוף חצוף כלפי הגורל.
מה קורה? הוא צולל דרך ארכיטקטורה שקורסת אל תוך עצמה, כפי שמוסדות ושגרות קרסו תחת מגפה, ריאקציה פוליטית וזעזוע טכנולוגי.
למה שיהיה אכפת למישהו? משום שבעידן של וירוסים, סמכותנות זוחלת ולמידת-מכונה, היציבות עדינה כקרטון גלי.
מה קורה? הוא צולל דרך ארכיטקטורה שקורסת אל תוך עצמה, כפי שמוסדות ושגרות קרסו תחת מגפה, ריאקציה פוליטית וזעזוע טכנולוגי.
למה שיהיה אכפת למישהו? משום שבעידן של וירוסים, סמכותנות זוחלת ולמידת-מכונה, היציבות עדינה כקרטון גלי.
שלב שלישי - אוסף סמלים
.גלגלי שיניים שבורים ולוחות-שעון מעוותים מהדהדים תכניות שקפאו בסגרים. חזיתות מתנפצות מייצגות ממשלות, חברויות וביטחונות שנבקעו בעימות. צעיף מתנופף ברוח נעשה חוט התקווה הדק שעדיין מתעופף גם בנפילה חופשית. השרשרת, שתמיד מחוץ להישג יד, מגשימה את קרש ההצלה האחרון שאזרחים אוחזים בו כשהחוזה החברתי נסדק.
שלב רביעי - האווירה החזותית
הנחיה לעיר מתמוטטת וצוללת אל תהום אין-סופית. התעקשתי על פלטת אדומים חלודים וכתומים מחומצנים, כדי שהאוויר עצמו ירמז על חלודה, ריקבון ושחיקת מוסדות. כל איטרציה של ה-AI חידדה את תחושת הרקבון, הלבנים המתקלפות כרעיונות שנשכחו בגשם. כשהופיעה גרסה שחיברה אפוקליפסה וחרבה עתיקה במידה שווה, קיבעתי אותה כרקע סופי.
שלב חמישי - שרטוט הסקיצות
תוכנת הבינה המלאכותית הגנרטבית (מידג'רני) הפכה לספר הסקיצות הדיגיטלי שלי. עם משפט כוכב-הצפון והעיר האדמדמה נעולות, המשכתי לאט-לאט במידג’רני ללטש נקודות מגוז ולקבוע היכן תרחף השרשרת—קרובה דיה כדי לגרד, אך לעולם לא להיאחז. כשעיבוד ה-AI הרגיש סוף-סוף נכון, ידעתי שהגיעה עת המצלמה.
שלב שישי - צילום באור טבעי.
אני מצלם את עצמי בבית, בחלל שבו אור החלון והמרחק מהרצפה משרתים את המרחק והזווית שרציתי. לעיתים זה חדר העבודה שלי, לפעמים חדר שינה או הסלון; במקרים נדירים חניון-המרתף המעניק את האפלוליות המבוקשת. כשנדרשת פרספקטיבה תלולה, אני מציב את המצלמה על משטח במעלה המדרגות ומצלם כלפי מטה כדי לקבל את הזווית הנכונה. אור יום הוא הצבע הראשי שלי: אני מניח לו לצבוע את הדמות בשינויים העדינים שלו, וממעט בתוספות כדי שהצבעים יישארו אורגניים ונאמנים לחזון שלי..
שלב שביעי - ההרכבה והליטוש.
חיברתי באמצעות תוכנת פוטושופ בין חומר לדמיון, התאמתי את אור היום לדמדומי הבינה המלאכותית. הצביעה הינה בצבעי חלודה חמים וטורקיזים צוננים—חצי שקיעה, חצי אור אזהרה— ולכדה גם את הגעגוע למה שלפני המשבר וגם את האדרנלין של ההווה.
פרספקטיבה, מסכות והרמוניית צבע הינם השרירים של התמונה; הקונספט הוא הדופק שמניע אותם. כשווירוסים, רעידות אדמה פוליטיות, אלגוריתמים וימי הולדת חוברים כדי לרופף כל בורג, עיגון התמונה בשורה צלולה אחת הוא מעשה הישרדות יצירתי.
אם העולם שלך מיטלטל, התחל באותה שורה. צוק לתוכה פחד, תשישות וניצוץ עיקש של תקווה, ואז בנה את התמונה סביב הפעימה הזו. כשכל השאר מאיים להתמוטט, הקונספט עדיין ילחש: זוהי הסיבה שהסיפור הזה חשוב.